יום הזיכרון ליוצאי אתיופיה שניספו בדרכם לישראל דרך סודן הציף בי חוויה ישנה שצרובה היטב בזיכרוני.
כשהייתי בכיתה ט׳ יצאנו לטיול שנתי. בין המורלים ונישנושי החטיפים, התנהל לו דיון סוער בקידמת האוטובוס שלעולם לא אשכח. הנהג דיבר על התפתחותה המדהימה של מדינת ישראל ואיכשהו השיחה התגלגלה לנושא עליית יהודי אתיופיה. הנהג טען בקולניות שרוב העולים אינם יהודים ושכולם הגיעו לישראל כדי להינצל מרעב וממחלות ולזכות לחיי מותרות.
תלמידה אחת (מהעדה האתיופית) ניהלה איתו דיון וסתרה את דבריו, אך הוא בשלו המשיך בתיאורים מוגזמים של המצב ״הנורא״ באתיופיה – ״מה היה לכם שם, הייתם רעבים במדבר, בקושי בגדים היו לכם״. אני לעומת זאת, התכנסתי בתוך עצמי וניסיתי להיבלע בין ספסלי האוטובוס עד שהשיחה תיגמר, אך הדברים שנאמרו נותרו איתי הרבה אחרי.
מיד אחרי הטיול, ניגשתי להורי עם אוסף שאלות ושאבתי כל פיסת מידע על עלייתם ארצה והתביישתי. שמעתי סיפורים קורעי לב על דודים ושכנים שאיבדו תינוקות, על ילדים שאיבדו הורים. שמרוב מתים, לא הצליחו לקבור. יהודים בעלי רכוש ואדמות, חלקם עשירים ובעלי צאן ונכסים החליטו לעזוב הכל ולצעוד למען הגשמת החלום, כי הגיע העת לשוב לירוסלם.
וכעסתי כל כך.
כעסתי ששתקתי לנהג, שלא שאלתי אותם לפני שבשתיקתי הרשתי לספק לערער את זכותם בארץ. כשהרוחות נרגעו, אמרתי לעצמי שלא עוד, חובתי לדעת ולעולם לא לשכוח! אלפי אנשים שכמיהתם לירוסלם עוררה אותם לעזוב את כל רכושם ולצאת למסע מסוכן במדבר סודן, זקנים, צעירים, ילדים ותינוקות שמתו בדרכם ולא שרדו את הדרך.
רבים טועים לחשוב שמדינת ישראל ״הביאה ארצה״ את יהודי אתיופיה מבלי לדעת שהקהילה האתיופית היא מבין העליות הבודדות שיזמו את העלייה ארצה באופן אקטיבי מבלי להמתין לשליחי מוסד. כמעט כל משפחה בקהילה האתיופית שילמה מחיר, רבים מהם נושאים עימם את הכאב עד היום, המעט שנוכל לעשות כעם הוא לדעת ולזכור את גבורתם. יהי זכרם ברוך