כמו רבים אחרים בתקופה האחרונה, גם אני מצאתי עצמי מדמיינת ותוהה כיצד אוכל להגן על עצמי בתרחיש אפשרי של פיגוע.
המצב הבטחוני המתוח והכאב העצום על קורבנות הפיגועים מביא את אותותיו על כולנו ועשוי לגרום לחלקנו לפחדים ולחשש אמיתי לצאת החוצה שלא לצורך חיוני, ולצמצם יציאות עד כמה שאפשר.
אז מה באמת יכול לעזור לנו להתמודד?
המצב הנפיץ בפתחו של חג הפסח, גרם לי לחשוב שכדי לעשות סדר אמיתי בנפש, כדאי להתבונן לעומק בליל הסדר.
בקרוב כל משפחה תתכנס לסעוד יחד סביב שולחן חגיגי, הריח של האקונומיקה עוד יישאר באוויר, נצחק נתחבק ולרגע נשכח מעט מהמציאות הקשה. אך אם נתבונן לעומק, נבין שמהות ליל הסדר היא דווקא לזכור.
״וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם״
חג הפסח השנה רלוונטי מתמיד, אנו מצווים לזכור את המעשה הניסי של יציאת מצרים ולהזכיר שהניסיון לכלות את העם היהודי ולערער את מקומו קיים בכל דור ודור, והקב"ה מצילנו מידם.
אצלנו במשפחה קיים מנהג לשמוע מהמבוגרים מביננו את סיפור עלייתם ארצה מאתיופיה דווקא בליל הסדר כדי להזכיר את יציאת מצרים הפרטית שלהם. הם בדרך כלל משמיטים מהסיפור פרטים כואבים כדי לא להעכיר את אווירת החג, אך ניתן לראות על פניהם את הזיכרון הכואב שבמהרה מתחלף בשמחת הודיה גדולה להקב"ה.
כשיהודי אתיופיה צעדו לעבר מדבריות סודן והשאירו את כל רכושם בכפרים מבלי לדעת כיצד נראית ארץ ישראל והיכן נמצאת, מבלי לדעת האם וכיצד יצלחו את המסע המפרך, ואיך יתמודדו מול שודדים שבדרך, הם נאחזו בביטחון ובאמונה בהנהגה שלמעלה מן הטבע, מבלי אף ידיעה ממשית.
כשנחשון בן עמינדב קפץ לתוך מימיו העמוקים של ים סוף, הוא האמין. ובעצם, הדבר ששמר על חוסנו של העם היהודי בכל דור ודור היא האמונה.
אמונה שכזו עשויה להישמע תמימה ונאיבית, בייחוד בעידן הביקורתי של היום.
אך אם נניח לרגע את הציניות בצד ונזכור שמעבר להשתדלות אישית להגנה עצמית, נותר ערפל שלם של אי וודאות- גם אם נחשב ונדמיין אינספור תרחישים אפשריים לא נוכל להשיג ידיעה מוחלטת על המציאות העתידית. נגיע להבנה כי האמונה היא המאפשרת חירות והשלמה עם חוסר וודאות וביטחון שבהחלט יביא עימו גאולה פרטית וכללית.
אז איך קופצים למים?
הגאולה התחילה ממקרה אחד בו משה רבינו (עוד הרבה לפני שהיה רבינו) מבחין באיש מצרי מכה איש עברי, מזדהה עם מצוקת העברי ומחליט להתערב.
משה ראה בסבלותם של בני ישראל ולמרות שגדל בבית פרעה מבלי שיחסר לו דבר לכאורה, החליט לצאת מאיזור הנוחות הפריבילגי שלו ועשה מעשה אקטיבי מתוך תחושת הזדהות עם מצוקת עמו
וזו בדיוק הסיבה שבגללה דווקא הוא זה שנבחר למנהיג המתאים ביותר ליציאת מצרים.
אם נביט בסיפור עליית יהודי אתיופיה מעבר לאתוס הציוני החד צדדי, נכיר אינספור סיפורי מנהיגות והקרבה מתוך הקהילה בהם גיבורים שהנהיגו אלפים בתנאי דרך קשים ומנהיגים מתוך הקהילה שפעלו בארץ למען אחיהם הנותרים בסודן.
הסולידריות כלפי מצוקת האחר שבולטים בפרט בקרב הקהילה האתיופית, וההחלטה להתערב במציאות למען הטוב והצדק הן התכונות שהתחילו את הגאולה ביציאת מצרים, ואולי זה מה שהעם שלנו צריך היום יותר מתמיד.