חודש שבט הוא הזדמנות מצוינת ללמד את הילדים שלנו ואולי גם להזכיר לעצמנו, שפירות וירקות לא גדלים על המדף בסופר אלא הגיעו אלינו לאחר עמל ועבודה חקלאית.
בעבר, החקלאות המסורתית הייתה מבוססת בעיקר על עבודת כפיים קשה ועל כח אדם. חקלאות באתיופיה עסקה בעיקר בגידולי שדה (כמו תירס, חיטה, טף, סורגום ועוד). לכל משפחה הייתה חלקת אדמה בה גידלו לצורך עצמי בלבד, לעומת החקלאות המודרנית כיום בה מגדלים כמויות גדולות לצרכי מסחר ושיווק.
באתיופיה השתמשו בכלי עבודה כמו ״מארשייה״(מחרשה הנגררת ע״י שוורים) המכינה את הקרקע לזריעה, החקלאים ניכשו עשבים במו ידיהם והפכו את האדמה בעזרת ״מטרבייה״ (מכוש) ולאחר מכן החלו במלאכת הזריעה בשדות.
בתום העבודה הקשה נותר רק להתפלל לאל שימטיר גשמי ברכה שבהם תלוי כל היבול ולהמתין בסבלנות לצמיחת הגידולים. כשהגיעה עונת הקציר, קצרו את התבואה באמצעות ״מצ׳יד״(מגל) ויצאו במחולות ובשירת הודיה לאל על תנובת השדה.
ההבנה כי השפע והברכה אינם תלויים בעמלו של האדם אלא בחסדיו של האל השרישה בהם אמונה איתנה ותפילות למה שלעיתים נתפס בעיננו כיום כמובן מאליו. החיבור לאדמה נרכש בעמל ובעבודת כפיים וכך גם ההנאה מהתוצרת. רוצים לשמוע עוד?
מוזמנים אלינו לכפר להנות ולהכיר מקרוב!